בן מתתיהו

אחת העדויות המרכזיות לסיפור נס חנוכה, היא מרשימותיו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו שחי כמאת יים שנה אחרי נס חנוכה. יוסף בן מתתיהו הוא המקור הראשי לידיעותינו על מאתיים השנים האחרונות של תקופת בית שני. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותיהם מחוץ לספר זה הן קלושות. בלעדיו לא היינו יודעים כמעט על המלחמה העיקשת שניהלו היהודים על ישראל וירושלים.

יוסף בן מתתיהו, היה הראשון שנתן לחג החנוכה את כינויו "חג האוּרים". בספריו הוא מתאר בפירוט רב את כל האירועים שקדמו לנס חנוכה ואת הנס עצמו. וכך הוא מתאר בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר יב, פרק ז): "ולאחר שטיהרו בקפדנות, הכניס בו כלים חדשים… ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס – הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח… וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים, באותו יום שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה…

"ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים… וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו "חג האוּרים" (חג האש / ההתגלות). ונראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה".

סופר ומצביא

יוסף בן מתתיהו או בשמו הרומי: יוספוס פלאוויוס היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השניה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ברומא כתב ארבעה ספרים בשפה היוונית. ספרו הראשון "מלחמת היהודים" מתאר את המרד הגדול ברומאים, חרבן בית המקדש השני ונפילת מצדה (66-73 לספירה). פרקי הספר הראשונים מתארים את ימי החשמונאים עד לכיבוש ארץ ישראל בידי הרומאים. בפתיחה לספר מספר יוסף בן מתתיהו שכתב את הספר פעמיים: פעם "בלשון אבותיו" (כנראה בארמית) ופעם ביוונית. נוסח אחד אבד, ונותר רק הנוסח הכתוב ביוונית.

ספרו השני "קדמוניות היהודים", הוא ספר גדול ורב היקף המתאר את ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת המקרא ועד סוף תקופת הבית השני. בספר זה ביקש יוסף בן מתתיהו להציג את ההיסטוריה של עם ישראל לעמים הדוברים יוונית, כדי שעמים אלו יכירו בגישה חיובית את מנהגי היהודים ותולדותיהם – ויכבדו אותם. בין היתר הדגיש בספרו את קדמוניות היהודים – את היותם של היהודים עם קדום בעל מסורת עתיקה. הוא קיוה, שאם העמים יכירו את ההיסטוריה הארוכה והעתיקה של עם ישראל, הם יכבדו את היהודים ולא ישנאו אותם.

כמו כן חיבר את הספרים "חיי יוסף" ו"נגד אַפְּיון". ארבעת ספריו השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו.

השליחות לרומא

קורות חייו ידועים לנו רק על סמך חיבוריו, ובייחוד מספרו האוטוביוגרפי: "חיי יוסף". על פי דבריו הוא נולד בירושלים למשפחת כהנים מיוחסת למשמרת יהויריב, הראשונה מבין 24 משמרות הכהונה, ואף מצד אמו היה נצר למשפחת החשמונאים, דור שביעי ליונתן בן מתתיהו.

בגיל 26 נסע לרומא, כדי ללמד זכות על כמה כהנים ממקורביו, שאנטוניוס פליקס – נציב יהודה, שלח אותם לקיסר רומי שידון אותם לענישה. בדרכו לרומא, בעודו בים האדריאטי, טבעה ספינתו, אולם הוא הצליח להימלט מטביעה ולעלות על ספינה קירנאית. ברומא הצליח להביא לשחרור הכהנים.

לאחר ששהה כשנתיים ברומא, חזר יוסף ליהודה בתחילת שנת 66, כאשר כבר החלו המהומות בירושלים ונתרבו בה הקריאות למרד בשלטון הרומי. כאשר הוקמה ממשלת המרד בתקופת המרד הגדול, הוחלט למנות את יוסף המתון, שהיה אז בן 29, למפקד הגליל, וזאת למרות חוסר ניסיונו בארגון צבאי. כמו שליחותו לרומא שלוש שנים לפני כן, גם מינויו למשרה זו, השניה בחשיבותה בממשלה הצעירה, מקורו ככל הנראה בייחוסו המשפחתי-חברתי. בן מתתיהו ארגן את החיים בגליל, ביצר ערים וכפרים, הקים לצדו סנהדרין בת 70 זקנים, מינה מנהיגות מקומית בת 7 שופטים בכל עיר, וגייס צבא שמנה אלפי צעירים, אותם צייד בכלי נשק ישנים. יוסף מעיד כי לצורך הכנת הנשק וביצור הערים, החליט קודם כל "להשליט שלום בגליל". לשם כך נאלץ להשתמש בתחבולות שונות כלפי הגורמים השונים שפעלו שם. בין השאר, הוא הזמין אליו את הקשוחים שבמורדים וכשהבין כי לא יוכל לפרוק אותם מנשקם, שכנע את התושבים לקבוע להם "משכורת" תמורת ישיבתם בשקט עד שייקראו לדגל.

המצור על יודפת

כוחות הצבא ששלח אספסיאנוס פשטו על הגליל והביאו להימלטותם של הלוחמים היהודים אל ערי המבצר. לכן, החליט פלקידוס לנסות לכבוש את יודפת, אחד מ"משגבי הארץ" אותם ביצר יוסף מבעוד מועד, שהיתה לאחת הערים הבצורות ביותר בגליל. לאחר כשלונו של פלקידוס בכיבוש העיר, הגיע אספסיאנוס עם חילו אל הגליל. בהלת תושבי הגליל דבקה גם בלוחמים של יוסף, שחנה אז בעיר גריס, לא רחוק מציפורי. עוד לפני שראו את צבאו של אספסיאנוס בעיניהם, רוב חייליו של יוסף ברחו מהמקום. לטענתו, חשש מאוד לגורל המלחמה כולה ולכן החליט גם הוא לברוח עם החיילים שנשארו אתו, לטבריה.

הגעתו של יוסף לטבריה עוררה חרדה גדולה בקרב התושבים, שהבינו כי מפקד הגליל נואש מתקוותו לנצח במלחמה. הוא כתב מכתב לראשי הממשלה בירושלים, בו תיאר להם את המצב החמור, ודרש לקבל תשובה מהירה אם הם בוחרים להגיע להסכם עם הרומאים, או שאם הם מחליטים להמשיך את המלחמה ישלחו לו תגבורת צבאית רצינית.

אספסיאנוס היה להוט להחריב את יודפת, מכיוון שנודע לו שרוב המורדים נמלטו אליה ומתבצרים בה. כיבוש יודפת הבצורה היה יכול לגרום לרפיון ידיים אצל כל המורדים בגליל ואולי אף לדכא את המרד כולו. ביום כ"א באייר עזב יוסף את טבריה והגיע אל יודפת, כדי לפקד עליה בזמן המצור. בארבעת הימים הראשונים למצור, ירו הרומאים על העיר במטרה להשעין סולמות על החומה ולטפס בהם, ויוסף, שחשש שהעיר תיכבש, יצא עם "המון היהודים" בגיחות אל מחוץ לחומה להתקפות שהדפו את הרומאים ממנה שוב ושוב.

ביום ה-47 למצור, הרומאים הצליחו לחדור לעיר כבשו אותה ולאחר מכן הרגו את המסתתרים במחילות ובמערות. אספסיאנוס ציווה להרוס את העיר עד היסוד ולשרוף את מצודותיה.

עם נפילת העיר, ירד יוסף אל "בור עמוק המחובר אל מערה רחבת-ידים", הנסתרת מעיני העומד למעלה, ובה מצא 40 מנכבדי העיר, שהסתתרו במקום עם מלאי מזון המספיק לימים רבים. במשך היום נשאר יוסף במערה, אך בלילה עלה ממנה וחיפש לו דרך מילוט, וכאשר נוכח לראות שהרומאים הציבו משמרות בכל מקום, נאלץ לשוב אל המערה. ביום השלישי להסתתרותם, אישה שנתפסה גילתה לרומאים את המקום ואספסיאנוס שלח למערה שני טריבונים צבאיים כדי לשכנע את יוסף להיכנע. לאחר שנכשלו במשימתם, מאחר שיוסף פחד כי "הרומאים יעשו בו שפטים", שלח אספסיאנוס טריבון שלישי – ניקנור – שהיה ידידו של יוסף. יוסף שמע את קולו של חברו על רקע קולותיהם הזועמים של אנשי הצבא שרצו לשלוח אש במערה אך הדבר נאסר עליהם, והחליט להיכנע. בתגובה לכך, הקיפו אותו האנשים במערה, הטיחו בו שהפך את עורו ואיימו עליו ברצח אם יבחר להסגיר את עצמו. הם טענו שעליהם למות בחרבם ולא להיכנע והציבו לו אולטימטום: עליו למות בכבוד או שימות מידיהם.

יוסף ניסה לשכנעם שאל להם לשלוח יד בנפשם, אולם האנשים כעסו עליו מאוד וקיללו אותו על פחדנותו. הם הקיפו אותו בחרבות שלופות ואיימו להכותו. אז פנה אליהם יוסף בהצעה: אם החליטו להתאבד, יטילו פור ביניהם הקובע את סדר הריגתם (שיטה שנודעה לאחר מכן כבעיית יוספוס), כאשר כל פעם מי שעולה בגורל יומת על ידי חברו הבא אחריו. בדרך זו לא יצטרך אף אחד להרוג את עצמו ולא יוכל להתחרט לאחר מות חברו. האנשים הסכימו להצעה ומעשה ההתאבדות יצא לפועל, ובסופו נשאר יוסף אחרון יחד עם אדם נוסף. מכיוון שלא רצה למות "וגם לא לטמא את ידו בדם אחים", שכנע את חברו שלא להתאבד ולמסור את עצמם לרומאים על מנת להציל את חייהם.

בשבי הרומאים

יוסף בן מתתיהו הובל על ידי ניקנור אל אספסיאנוס דרך ההמון הרומאי, שנדחק לראות מקרוב את המפקד היהודי. אספסיאנוס ציווה לשים עליו "משמר חזק" והחליט לשלוח אותו אל נירון קיסר. כאשר שמע זאת יוסף, ביקש שיודיעו לאספסיאנוס כי יש לו סוד לספר לו ביחידות. בנוכחות טיטוס ושניים מחבריו של המצביא, "ניבא" יוסף לאספסיאנוס: "אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר".

ה"נבואה" המחמיאה הייתה עלולה להיחשב לבגידה בקיסר השליט באותו הזמן, אך כנראה הצילה את חייו. יוסף בן מתתיהו מספר כי אספסיאנוס לא שחרר אותו ממאסרו, "אך נתן לו בגדי-כבוד והעניק לו דברי-חפץ שונים בעין יפה והאיר לו את פניו מן היום ההוא והלאה".

בשנת 69 נעשה אספסיאנוס קיסר רומא ו"נבואתו" של יוסף התגשמה. בעקבות זאת הורה אספסיאנוס לשחרר את יוסף מן המאסר ובפקודתו בותקה השלשלת שלו במכת גרזן. לאחר שחרורו נסע עם אספסיאנוס לאלכסנדריה. משם נשלח עם טיטוס בשנת 70 למצור על ירושלים והיה עד לדיכוי המרד.

במצור על ירושלים

יוסף התלווה לטיטוס במצור על העיר ירושלים ונשלח על ידו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ואנשיו העומדים על החומה, ולשכנעם להיכנע. לאחר כיבוש שתי החומות הראשונות של ירושלים, ניסה טיטוס גם לדבר על לבם של הלוחמים היהודים, ולצורך כך גם שלח את יוסף לדבר אליהם "בשפת אבותיהם", בתקוה שאולי יקשיבו לדברי יהודי בן עמם.

יוסף סבב את חומת העיר ובחר מקום ממנו יישמע קולו, אך גם כזה שבו לא יוכל לפגוע בו חץ, ופנה בנאום ארוך אל תושבי העיר – שבתוכם היו גם הוריו ואשתו – שיחוסו על נפשותיהם, על עיר אבותיהם ועל מקדשם, ויואילו להיכנע.

בדברו אליהם בעברית, הדגיש: "יהודי אני… לא בחרתי להישאר בחיים בשבי האויב, למען אתנכר לעמי ואשכח את אבותיי". הוא מספר שאמר את דבריו "בדמעות על עיניו, עד אשר שם בכיו מחנק לגרונו ולא הוסיף לדבר". לטענתו, למרות התגובה העוינת שקיבל מאנשי יוחנן, דבריו "עשו רושם על נדיבי ירושלים", ורבים מהם העזו לחמוק ממשמרות המורדים ולברוח אל הרומאים, ובהם גם כוהנים גדולים ובני כוהנים גדולים. מאוחר יותר ציווה טיטוס להעביר אותם יחד עם יוסף מסביב לחומה. הם התחננו אל המורדים לפתוח את שערי העיר, אולם קיבלו תגובה דומה לזו שקיבל יוסף.

בנאומו דיבר על כך שהרומאים יצליחו לכבוש את העיר ואין טעם להתנגד כי "כל העולם עובד להם", וכן גם על הרעב בעיר, שהוא כ"אויב מבית". בזמן "דברי התוכחות" שלו, רבים מהעומדים על החומה לעגו לו וקיללו אותו וכמה אף ירו לעברו חצים.

כאמור, לטענתו, הוא הצליח לעורר את התושבים לברוח אל הרומאים, אולם לא הצליח לשכנע את המורדים, ששמרו על מוצאי העיר והרגו את הבורחים. בין פעולות הענישה שנעשו נגד "אנשי המעלה בקרב העם" שהואשמו בנטייה לטובת הרומאים, הושיבו המורדים את הוריו של יוסף בבית כלא תחת שמירה. באותו הזמן המשיך יוסף להקיף את החומה ולדבר אל תושבי העיר. אבן שנזרקה לעברו פגעה בראשו והוא נפל ואיבד את הכרתו. יהודים מן העיר מיהרו להגיח החוצה כדי לסחוב אותו לתוכה, אולם טיטוס שלח אנשי צבא להגן עליו ואלה הרימו אותו מן הארץ. המורדים שראו זאת "הריעו תרועת-ששון" כי חשבו שהצליחו להורגו, אולם כעבור תקופה קצרה יוסף התאושש והמשיך לדבר אל העם.

לאחר כיבוש מצודת אנטוניה, בי"ז בתמוז – שבת קרבן התמיד, שוב שלח טיטוס לקרוא ליוסף וציווה עליו לדבר אל יוחנן מגוש חלב ולקרוא לו לצאת עם לוחמיו מבית המקדש ולהילחם מחוצה לעיר, כדי להימנע מחילול המקדש והחרבת ירושלים כולה, ובתמורה לכך יתיר את חידוש עבודת הזבחים. יוסף בחר מקום שממנו ישמעו את קולו גם יתר היהודים המתבצרים וקרא את הדברים בעברית. הוא הוסיף לכך תחינות אל יוחנן, שיציל את ירושלים, אולם אלו נענו על ידו בקללות. יוסף פתח בתגובה בנאום תוכחה ובו הפציר ביוחנן לנהוג כמו יכניה מלך יהודה, שכאשר עלה עליו מלך בבל, מיהר לצאת אליו וללכת עם משפחתו לשבי, ובלבד שהעיר לא תיפול בידי האויב והוא יאלץ לראות את בית המקדש נשרף. יוסף הבטיח ליוחנן, שאם ייכנע יקבל חנינה מהרומאים. את דבריו סיים באומרו כי גורל העיר כפי הנראה כבר נגזר על ידי אלוקים, שהרי נביאי ישראל חזו "כי נפול תיפול העיר הזאת, כאשר יחל איש לשפוך בה את דם אחיו". גם לאחר שרפת המקדש וכיבוש העיר התחתונה, המשיך יוסף לבקש מהמורדים לרחם על העיר – הפעם על העיר העליונה, אליה נסוגו – ולגנות את מעשיהם, אולם דבריו זכו ל"לעג וקלס".

יוסף מספר כי ברשותו של טיטוס זכה לשחרר אסירים יהודים ובהם אחיו יחד עם 50 מחבריו, וכן 190 שבויים שהיו כלואים במקדש, ובהם נשים וילדים, שהיו חבריו או קרוביו. כמו כן, קיבל מטיטוס גם את ספרי הקודש ששרדו את החורבן. לאחר שהסתיים דיכוי המרד ביהודה, קיבל מטיטוס "כברת אדמה במישור" לנחלה, במקום שדותיו שבאזור ירושלים, שעליהם חנה משמר רומאי.

לאחר מכן, נסע יוסף בן מתתיהו עם טיטוס לרומא, שם נתן לו אספסיאנוס להתגורר בבית שהתגורר בו בעצמו לפני שהפך לקיסר. הוא העניק לו את האזרחות הרומית ובנוסף לכך גם סכום כספי.

הלנו אם לצרינו

בשל החלטתו של יוסף בן מתתיהו במערה לצאת לשבי ולא להתאבד, כמו גם בשל העברת נאמנותו למצביאים הרומאים, רבים ראו בו בוגד בעמו כך למשל ד"ר מיכאל בן ארי, בספרו 'המרד הגדול'.

"יוצא מן הכלל, הוא יוסף בן מתתיהו, שבעת הזאת הולבש בזהותו החדשה כיוספוס פלביוס. המצביא היהודי שקיבל את חסותה של המשפחה הקיסרית הפלבית, של אספסיאנוס ובנו טיטוס. זה שקיבל את מלוא התנאים לשבת ולתאר את מהלך המרד, כראות עיניו של מי שבגד בעמו וחצה את הקווים, של מי שסייע לאויבי עמו להכניעם. רק פתי יקבל את הצהרותיו בדבר נאמנותו לאמת. רק פתי יקרא את דברי השבח שהוא מרעיף על קלגסי רומא או את דברי הנאצה על מנהיגי המרד, ויחשוב שיש בהם מידה של אמת. אך מצער הוא, שדורות של חוקרים, סופרים והוגי דעות, הולכו שולל אחר תיאוריו המרושעים, שהפכו גיבורים עזי נפש לפושעים, שודדים ורצחניים" כותב בן ארי בהקדמה לספרו.

הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. על כל פנים, יוסף בן מתתיהו תרם תרומה גדולה בכך שכתביו מאפשרים לנו לחקור את תקופת הבית השני.

כתביו לא שומרו על ידי המסורת הרבנית שהכלילה יצירות בעברית וארמית בלבד. מגע ראשון בין הספרות הרבנית ליצירתו אירע רק במאה העשירית, באיטליה, עם חיבור "ספר יוסיפון" ששאב מכתביו עם שינויים נרחבים. בשו"ת "בית נאמן" (עניינים שונים סימן ה') מביא שרבותינו הראשונים היו סומכים על דברי יוסיפון (ראה רש"י ורד"ק יחזקאל כ"ז י"ז, ועוד). רבי דוד גנז תלמידם של הרמ"א והמהר"ל בספרו "צמח דוד" (חלק א', סימן תתכ"ט) כותב על כך: "יוסף בן גריון הכהן, ממיוחסי ושועי הכהנים שבירושלים ומשוח מלחמה. הוא חבר את ספרו אחר חורבן הבית ואם מקצת דבריו נראים קצת כסותרין את דברי רז"ל… תדע מאחר שזה האיש היה גדול בחכמה ובתבונה איש צדיק וישר והוא קודם בזמן מחכמי הגמרא כמה מאות שנה. ראה את כל הנעשה בימיו, על כן אין אנו מחזיקים אותו לסופר בלתי נאמן, ומפני זה אנשים חכמים וידועים הלמו יחד סיפוריו וסיפורי חז"ל, באופן שאין דבריהם יהיו סותרים זה לזה".

לסיום, נביא דוגמא לכך שעל ידי עדות יוסף בן מתתיהו דווקא הובנו דברי חז"ל: בית החליפות היה מקום באולם של בית המקדש השני, שהיה משמש לאחסון סכיני השחיטה. וכתב רש"י (זבחים כ' ע"א ד"ה אבל) שחלונות אלו היו מאחורי האולם במערב, ובהם היו שומרים את הסכינים. אך לדעת הרמב"ם (כלי המקדש פ"א הט"ו) מאחורי האולם בצד דרום היו גונזים את הסכינים שנפגמו. ובספר "תבנית היכל" (ס"ב פרק כ"א סי' קע"ז) כתב בשם ספר מלחמות יוסיפון (ו' ו') שבבית החליפות היו המשמרות שומרים את סכיני השחיטה, ושם גם היו גונזים את הסכינים הפגומים. וביאר התבנית היכל שבצד דרום היו גונזים הסכינים הפגומים, ובצד צפון היו המשמרות שומרים את סכיניהם, להתרחק מן התקלה, שלא יבואו בשוגג להשתמש בסכין פסולה (ובקובץ ועשו לי מקדש הביא לזה סייעתא מרש"י סוכה נ"ו ע"א), ואם כן אלו ואלו דברי אלוקים חיים.