"ישבנו אצלו בחדר ואמרנו לו שלא נוכל עוד לשתוק"

יום ראשון 8.1.17 השעה 13:00 בצהרים, מזג אוויר חורפי, אבל נאה. פאדי קונבר אזרח ישראלי תושב ג'אבל מוכבר שבמזרח ירושלים, מסיים ארוחת צהריים, מעיף מבט על ארבעת ילדיו הקטנים, על אשתו ועל הבית בן שתי הקומות שבנה צמוד לבית הוריו.

ביציאה הוא פוגש את אימו, נפרד לשלום, עלה למשאית החדשה שרכש רק לאחרונה ויצא לעבודה.

לכאורה הכל טוב ויפה, ממש יום שיגרתי, אבל אז ביציאה מהכפר, בכניסה לטיילת ארמון הנציב, הוא רואה קבוצת חיילים גדולה על המדרכה, ביניהם הייתה גם ביתנו הבכורה, סגן שיר חג'אג' הי"ד שבאותה העת נמצאת בקורס קצינים, בשבוע סדרת חינוך בירושלים.

פאדי קונבר מחליט לעלות על המדרכה ולדרוס את החיילים שם תוך שהוא נוסע קדימה ואחורה שוב ושוב, עד שהמדריך מזהה שמדובר בפיגוע ומתחיל לירות לעבר המשאית, כשהחיילים מצטרפים לירי ומחסלים אותו.

זאת נקודת הפתיחה שלנו. הורים שכולים שנשרפו להם החיים, ומבינים שהיו לפניהם מאות ואלפי משפחות שכולות מטרור, ולצערנו כנראה יהיו עוד הרבה משפחות שכולות גם אחרינו, אם לא נעשה משהו.

אנחנו הבנו שאסור להמשיך באותה הדרך ולכן שאלנו את עצמנו למה פאדי קונבר ימח שמו וזכרו, החליט להפוך למחבל ולרצוח חיילים, סמל של מדינת ישראל, ילדים של כל עם ישראל, ולא להמשיך לנסוע? הוא אולי יכול היה לסננן איזו קללה ולהמשיך בשגרת יומו כך שילדינו – שיר שלנו, ארז אורבך, יעל יקוטיאל, ושירה צור – היו ממשיכים בחייהם באושר, אבל הוא בחר לבצע פיגוע רצחני.

אנחנו חיים את אותם רגעים, יום, יום. שואלים את עצמנו למה הוא רצח אותם לחינם, הרי הוא לא ישבור אותנו. כיום אנחנו מחוברים למדינה, הרבה יותר מאשר לפני הפיגוע. חשבנו ותהינו איך אפשר למנוע את פיגועי הבודדים, ואנחנו מדברים על המחבלים שיושבים בבית או במסגד, וסופגים את ההסתה ומחליטים על דעת עצמם לצאת ולבצע פיגועים ללא שום שיתוף אחרים.

לאחר מחשבות רבות, הגענו למסקנה והיא שרק הרתעה, אבל הרתעה אמיתית ולא כמו שהיום יש רק הריסת בתים, או יותר נכון בדיחה עלובה של כאילו הורסים ושוברים, פה חדר, ושם חלון. חבילת הרתעה שתיפול על המחבל וסביבתו הקרובה מיד אחרי פיגוע, ותרתיע את המחבל הבא וימנע אם לא את כולם, אז לפחות חלק מהפיגועים הבאים.

מהר מאוד הצטרפנו לפורום "בוחרים בחיים" שבו מאות משפחות שכולות ונפגעי טרור שמטרתנו אחת ליצר הרתעה ולמנוע רצח יהודים בארצנו ועם חבילת ההרתעה הזאת הגענו לחברי הכנסת מכל הסיעות. לא חיפשנו חיבוק, לא חיפשנו תנאים סוציאליים ולא טובות אישיות, אלא ביקשנו וחיפשנו מי מוכן להרים את הכפפה ולעזור לנו לבצע שינוי בהרתעה שינוי שבא מדם לבנו.

החיבור עם נפתלי בנט היה מיידי. הוא שינן את חבילת ההרתעה שלנו בכל הזדמנות, וכשהיה שר ביטחון, העביר שתי החלטות משמעותיות מאוד מבחינתנו. העברת צו שחושף את הבנקים ברשות לתביעות אם יעבירו משכורות למשפחות מחבלים, ועיקול משכורות שמשפחות מחבלים ישראליות מקבלות מהרשות הפלסטינית. זו הסיבה שאנחנו האמנו שהוא איש ימין אמיתי, שכאשר יגיע שוב לעמדת מפתח בכירה יפעל כפי שהבטיח לנו וילחם בטרור, ובכדאיות של ביצוע פיגועים נגד ישראלים.

לפני הבחירות האחרונות יזמנו זום עם עשרות משפחות שכולות שבה בנט שב והבטיח לטפל בטרור בכל דרך ושהוא איתנו לחלוטין. אני ומירב (ללא קשר לשאר חברי הפורום שהוא מורכב מכל גוני הקשת הפוליטית והפורום הוא ללא שייכות לשום מפלגה מסוימת) תמכנו בו, בחרנו בו והתנדבנו במטה שלו במעלה אדומים בכל מערכות הבחירות, האחרונות גם כשלא עבר את אחוז החסימה.

בבחירות האחרונות הוא המשיך עם הקו הזה, ואף ביקש מאיתנו שנכתוב לו כתבת תמיכה שהמטה שלו פרסם בידיעות אחרונות. בשלב מסוים הרגשנו שבנט וימינה מתחילים לפזול לכיוון ממשלת שמאל והכי גרוע מבחינתנו, היה כשהם החלו להיפגש עם מנסור עבאס מרע"מ שהם האחים המוסלמים שברוב המדינות באזור נמצאים מחוץ לחוק ומוגדרים כארגון טרור ואילו כאן בישראל הם תומכי מחבלים מוצהרים, גם לפי בנט ושקד.

שלחנו להם הודעות, ביקשנו לדעת האם זה נכון, והם כמובן הכחישו. במשך הזמן, הבנו שהם כן מדברים איתם, או אז שלחתי לבנט הודעה בה שאלתי 'האם נטשת אותנו?!' והוא השיב מיד: 'לא, לא. מה פתאום'. אבל כבר לא כל כך האמנו, התחלנו לחשוד ואכן התברר שהוא ממש מדבר עם עבאס.

שלחתי לו שוב הודעה, אבל אז הוא כבר לא ענה. באותה העת הבנו שהוא כנראה החליט ללכת עם האחים המוסלמים, שתומכים ומחבקים את המחבלים שרצחו את ילדינו ויקירנו. תוך כדי, החלו המהומות וסבב הלחימה בעזה, והוא ניתק איתם מגע. לפחות כלפי חוץ.

לאחר שהוא סינן את ההודעות שלנו שוב ושוב, הגענו לכנסת יחד מספר משפחות שכולות, ללשכה שלו. ביקשנו להיכנס לפגישה איתו, אבל העוזרים שלו אמרו שהוא לא יכול להיפגש אתנו כעת. אנחנו לא ויתרנו, אמרנו שאם צריך אנחנו נהיה בכניסה ללשכה כל היום, עד שיתפנה. לאחר כמה דקות בנט יצא והזמין אותנו למשרדו.

שם, בחדר הקטן, הייתה לנו שיחה של כחצי שעה שבה הוא נתן לנו הרצאה על חשיבות האחדות עם שאר המפלגות, ושאסור להגיע לבחירות חמישיות, כאילו שאופציית הקמת ממשלה עם תומכי טרור, היא יותר אופציה טובה יותר, מול בחירות חמישיות.

אנחנו כבר הבנו שהוא כנראה עבר לצד השני, ואמרנו לו שמבחינתנו הקמת ממשלה עם רע"מ היא חציית קו אדום בוהק, שעליו לא נוכל לסלוח ולשתוק. אמרנו לו שהוא מכיר אותנו היטב ויודע שאנחנו משפחות שכולות מדור חדש, שלא שותקות ולא מחפשות ליטופים, אלא שינוי בהרתעה, ולכן מהרגע שהודיעו שבנט הקים ממשלה עם תומכי מחבלים, אנחנו לא שותקים ומוחים כנגדם בכל דרך.

לא היה לנו פשוט וקל להחליט למחות ביום הזיכרון, גם מבחינתנו זהו יום קדוש וחשוב, אבל לבסוף החלטנו לצאת לקמפיין ברשתות, בשלטים ובעיתונות, בדרישה שחברי ממשלה שהוקמה עם רע"מ שמחבקים את המחבלים, לא יגיעו לחבק אותנו, אבל בנט החליט להגיע בכל זאת לשני הטקסים המרכזיים.

הטקס הראשון היה בשעה 11:00 בבוקר בהר הרצל, טקס זיכרון לחללי צה"ל. כן, מחינו גם שם, אבל עשינו זאת במחאה שקטה מאוד, שבמהלכה מירב עמדה עם שלט מחאה, שתים – שלוש דקות ויצאה בשקט. לעומת זאת, בטקס לזכרם של נפגעי פעולות האיבה, החלטנו שלא נשתוק ונעשה מחאה קולנית. החלטנו שנגיד לבנט את האמת בפנים, ליד כולם וצעקתי לו 'אתה הבטחתה שתקים ממשלה שתילחם במחבלים, לא שתקים איתם ממשלה'.

מבחינתנו, הקמת הממשלה עם רע"מ זה הסיפור, ולא היחס של בנט כלפינו באופן אישי ותעיד על כך העובדה שאנחנו ניתקנו קשר והחרמנו את בנט, ימינה והממשלה המסוכנת הזו. אם רק היינו מצטרפים אליהם, יכולנו לקבל הרבה, ולראיה לפני כשלושה חודשים חברת הכנסת עידית סילמן התקשרה אליי וביקשה להיפגש בכדי לראות איך אפשר להמיר את התנגדותנו לממשלה, אבל אנחנו לא הסכמנו להיפגש, ולא הסכמנו למכור את העקרונות שלנו, ויותר חשוב – לא הסכמנו למכור את הכבוד של ביתנו סגן שיר חג'אג' וכל נרצחי ונפגעי הטרור.