השבוע בהיסטוריה: 778 שנה לשריפת התלמוד

מאז שהתפזרו עשרת שבטי ישראל, יבשת אירופה הייתה ידועה בחכמיה וגאוניה כשמכל המדינות התבלטה צרפת אשר היוותה מקום משכנם של הראשונים והאחרונים, אבירי התורה ומפרשי התלמוד.

לא קלים היו חיי היהודים במדינה, אולם אירוע אחד זכור לשמצה יותר מכל: היה זה הויכוח הגדול שהתקיים בארמון לואי התשיעי מלך צרפת בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד.

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידת לטראנו הרביעית שעסקה בשאלת היהודים והמוסלמים. מאות שנים קודם שלטון הנאצים, כבר החלו סממנים דומים באירופה ובהחלטות הוועידה נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים, כמו כן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדיל אותם מן הנוצרים. היהודים חויבו לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן ובהתאם להחלטות ועידת הכנסייה, החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מהדוגמה הקתולית, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של הנוצריים קטעים מהתלמוד הבבלי אשר הציתו את חמת הנוצרים. בשנת 1236 אירעה תפנית בנושא. ניקולס דונין, יהודי מפריז שהמיר את דתו ולשעבר תלמידו של רבי יחיאל מפריז מבעלי התוספות שלח איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, ובה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי המדרש ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה.

התנהל בפריז לעיני מלך צרפת כאשר בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה בכירים כמו ההגמונים מסנס ומפריז, האינקוויזיטור מקלן, נשיא האוניברסיטה וניקולס דונין.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי מחבר ספר מצוות גדול (סמ"ג), רבי יהודה ב"ר דוד ממילון ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער.

על מנת לספק מקור לטענותיו כי התלמוד כולל דברי כפירה, מצווה על איבה כלפי הנוצרים ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להורגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג" כמו גם באיסור "לא תחנם" ועוד.

על אף התשובות השונות שניסו גדולי הרבנים להשיב, גזר הדין היה כבר ידוע מראש. בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד "אשם" בדין, ודן את התלמוד לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל כתבי היד של התלמוד הוחרמו. בשנת 1244 הובערה האש בכיכר נוטרדאם בפריז ובמשך כשתי יממות הועלו באש עשרות קרונות עמוסים בספרי התלמוד. המהר"ם מרוטנבורג כתב כי מדובר בארבעים (!) קרונות.

אירוע זה הותיר רושם רב על בני התקופה. המהר"ם מרוטנבורג, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך" ובמיוחד מכוונות לכך המילים בקינה: "עוד תגזרי לשרוף דת אש וחקים ולכן אשרי שישלם לך כגמולך". את הקינה נוהגים לומר בבוקרו של יום תשעה באב.

באותה שנה חל ד' בתמוז בערב שבת פרשת חוקת משום ששרפת הספרים הייתה ביום זה ומשום כך ישנם רבים הנוהגים לצום ביום שישי הסמוך לפרשת חוקת וכך כותב בעל ספר "שיבולי הלקט": ועל זה שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שרפת התורה כתבנו זה, לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו ביום ו' זאת חוקת התורה היא הגזירה, ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה.

גם רבנו חיים פלאג'י מעיד בספרו על תענית זו: "ובעירנו אזמיר יע"א, נהירנא מכד הוינא טליא, דהיו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת. ומה שהיה להם לעשות בערב שבת, היו עושים ומתקנים מיום חמישי. והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה". וסיים על כך בברכה: "וה' שומר את עמו ישראל ובכל מקום ובכל זמן שלא תאונה שום רעה. אמן כן יהי רצון".

בערב חג הפסח תשע"ט פרצה שריפה בקתדרת נוטרדאם והאש כילתה את גג הקתדרלה והובילה להפלת הצריח ולנזק רב, כאשר לדעת המומחים, שיקומה יארך זמן רב. רבים מבני העם היהודי ראו בכך אות בבחינת "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו".